דניס ברגקאמפ

דניס ברגקאמפ
Dennis Bergkamp
מידע אישי
לידה	10 במאי 1969 (בן 55); אמסטרדם שבהולנד
שם מלא	דניס ניקולאס ברגקאמפ
גובה	1.83 מטר
עמדה	חלוץ שני
מועדוני נוער
1981–1986	אייאקס
מועדונים מקצועיים כשחקן*
נבחרת לאומית כשחקן
קבוצות כמאמן
2011–2017	אייאקס (עוזר מאמן)
	* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

דניס ניקולאס ברגקאמפ (בהולנדית: ‏Dennis Nicolaas Bergkamp^ⓘ‏^Ⓘ‏, נהגה ברחקאמפ; נולד ב-10 במאי 1969 באמסטרדם) הוא כדורגלן עבר הולנדי ששיחק בעמדת החלוץ השני. נודע במיוחד בשל שערים מפורסמים רבים שהבקיע ובשל ה"בישולים" הרבים שתרם. החל מיולי 2011 היה עוזר המאמן באייאקס עד שנת 2017.

ברגקאמפ החל את הקריירה במועדון הכדורגל של עיר הולדתו, אייאקס אמסטרדם. בתקופתו בקבוצה נודע כמבקיע שערים מצטיין והיה שותף לזכייתה במספר תארים, ובהם אליפות הולנד וגביע אופ"א ב-1992. לאחר מכן שיחק במשך שנתיים באינטר מילאנו האיטלקית, תקופה שהייתה לא מוצלחת עבורו. ב-1995 הצטרף ברגקאמפ לארסנל האנגלית, שבמדיה שיחק 11 שנים, והיה שותף לזכייתה בשלוש אליפויות בפרמייר ליג ובארבעה גביעי ה-FA.

זכה פעם אחת בתואר כדורגלן השנה באנגליה מטעם השחקנים ומטעם העיתונאים, והיה מועמד מספר פעמים לפרסי כדור הזהב וכדורגלן השנה בעולם. בזכות הופעותיו בארסנל הוא נחשב לאחד מגדולי השחקנים בתולדות הפרמייר ליג.

גם במדי נבחרת הולנד הגיע ברגקאמפ להישגים נאים, שבראשם הופעות בחצי גמר מונדיאל 1998 ויורו 2000, והוא מדורג שני בין כובשי השערים בתולדות נבחרת זו.

קריירה במועדונים מקצועיים

ראשית הקריירה

ברגקאמפ נולד באמסטרדם למשפחה חובבת כדורגל, והיה הבן הרביעי במשפחתו. אביו ושלושת אחיו הגדולים שיחקו בליגות החובבים בהולנד. הוא נקרא על שם שחקנה של מנצ'סטר יונייטד לשעבר, דניס לאו.^[1] כבר מגיל צעיר מאוד שיחק ברגקאמפ כדורגל והפגין כישרון רב. בביקורי משפחתו באנגליה בשנות ילדותו הוא גילה חיבה והערצה כלפי הכדורגל האנגלי.^[1] בגיל 12 הצטרף ברגקאמפ למחלקת הנוער של מועדון הכדורגל מעיר מגוריו, אייאקס אמסטרדם, על אף שאביו, שאהד את פיינורד, התנגד לכך תחילה.^[2]

לאורך שנותיו במחלקת הנוער התקשה ברגקאמפ לענות על דרישותיהם הגבוהות של מאמני המועדון,^[3] שסברו כי יכולותיו הפיזיות אינן תואמות את הדרוש מכדורגלן.^[2] למרות זאת, זכה ברגקאמפ לתשומת לבו של יוהאן קרויף, שחקן העבר המצטיין של הקבוצה, שאימן את הקבוצה הבוגרת באותה עת. קרויף העלה את ברגקאמפ לקבוצה הבוגרת של המועדון, והוא ערך את הופעת הבכורה במדיה במשחק מול רודה ב-14 בדצמבר 1986, בגיל 17. בהמשך עונת 1986/1987 שותף במספר משחקים כמחליף, ובהם בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע שבו גברה הקבוצה על לוקומוטיב לייפציג.

בשנים שלאחר עזיבת קרויף הפך ברגקאמפ לאחד השחקנים הבולטים בהתקפת אייאקס. הוא שיחק בדרך כלל כתומך מאחורי החלוצים, אך גם בעמדה זו היה לכובש המוביל של הקבוצה.^[1] בעונת 1989/1990, תחת אימונו של לאו ביינהאקר, סייע ברגקאמפ לקבוצה לזכות באליפות ליגת העל ההולנדית, הראשונה שלו וה-23 במספר עבור המועדון, ונבחר לשחקן הצעיר המצטיין בליגה במהלך העונה. בעונה הבאה, 1990/1991, הבקיע ברגקאמפ 25 שערים וסיים כמלך השערים של הליגה (בצוותא עם רומאריו הברזילאי). אייאקס הייתה קרובה לזכייה נוספת באליפות, אך סיימה בסופו של דבר במקום השני בליגה, מתחת לפ.ס.וו. איינדהובן, יריבתה הגדולה בתקופה זו, עקב הפרש שערים נחות בשני שערים.

עונת 1991/1992 הייתה מוצלחת במיוחד עבור ברגקאמפ, שסיים פעם נוספת כמלך שערי הליגה והיה אחד מכוכבי קבוצתו, עת זכתה בגביע אופ"א. במשחק הראשון בשלב חצי גמר הגביע, נגד גנואה האיטלקית באצטדיונה הביתי, בישל ברגקאמפ, בתום מהלך אישי, לארון וינטר את השער המכריע, בניצחון 2:3. במשחק הגומלין השיגה אייאקס תיקו הודות לשער של ברגקאמפ, והעפילה למשחק הגמר מול טורינו האיטלקית. ברגקאמפ פתח בהרכב במשחק הראשון בין שני מפגשי הגמר, ועל אף שהחמיץ את משחק הגומלין בשל פציעה, זכתה אייאקס בגביע, בשל יתרון שערי חוץ. בשנה זו דורג במקום השני בבחירת כדור הזהב של המגזין "פראנס פוטבול", ואף זכה פעמיים ברציפות בתואר כדורגלן השנה בהולנד ב-1991 וב-1992. בעונה הבאה סיים בפעם השלישית ברציפות כמלך שערי הליגה, עם 26 שערים, וסייע לקבוצתו לזכות בגביע ההולנדי לאחר שהבקיע שער בניצחון על הירנביין בגמר הגביע.

בקיץ 1993 עבר ברגקאמפ, יחד עם חברו לאייאקס וים יונק, לקבוצת אינטר מילאנו האיטלקית, ששילמה תמורת ההעברה 12 מיליון לירות שטרלינג.^[4] הסכום ששולם בעבור ההעברה היה השני בגובהו עד אז עבור עסקת העברתו של כדורגלן, אחרי עסקת העברתו של ג'אנלואיג'י לנטיני מטורינו למילאן. ברגקאמפ התקשה להסתגל לסגנון המשחק ההגנתי של הכדורגל האיטלקי ושל אינטר בפרט במהלך תקופתו בקבוצה,^[5] ונקלע לעימותים עם התקשורת האיטלקית ועם חבריו לקבוצה בשל יכולתו המאכזבת. בעונת 1993/1994 סייע לקבוצה לזכות בגביע אופ"א, לאחר ניצחון במפגש גמר כפול על אוסטריה זלצבורג. ברגקאמפ הבקיע שמונה שערים בטורניר, שהקנו לו את תואר מלך השערים בטורניר. כמו כן, הצליח בעונתו הראשונה להבקיע 25 שערים בכל המסגרות, על אף שמיעט לכבוש במסגרת הסרייה א'. בעונתו השנייה, לעומת זאת, איבד את מקומו כשחקן מרכזי בחוד ההתקפה, לטובת שחקנים כמרקו דל וקיו ורובן סוסה. במסגרת הליגה הבקיע 11 שערים בלבד ב-52 משחקים, ולאחר שתי עונות החליט לעזוב את הקבוצה.

על התקופה שעבר באיטליה סיפר ברגקאמפ מאוחר יותר:

אני לא חושב שהתקופה הייתה כישלון. מובן שלא יכולתי לשחק כדורגל ברמה בה אני משחק כעת או בה שיחקתי באייאקס, אך כשחקן למדתי הרבה. אני חושב שלא הייתי הכדורגלן שאני היום אם לא הייתי עובר זאת.

— דניס ברגקאמפ, 1995‏^[1]

שנותיו בארסנל

בקיץ 1995 הצטרף ברגקאמפ לשורות ארסנל האנגלית. מאמנה החדש של הקבוצה, ברוס ריוק, החתים אותו בקבוצה בעסקת העברה ששוויה כשבעה וחצי מיליון ליש"ט – סכום שיא בתולדות המועדון. ריוק שאף להיעזר בברגקאמפ כדי לשנות את תדמיתה של ארסנל, שנחשבה אז לקבוצה משעממת (אשר כונתה על ידי האוהדים "Boring, Boring Arsenal"), ולהפוך את סגנון משחקה להתקפי ומרשים יותר.^[6] החתמתו של ברגקאמפ נחשבה להחתמה הראשונה של שחקן זר בולט בקבוצה, מאז התרת הגבלות אסון הייזל, שמנעו מקבוצות אנגליות להשתתף במפעלים האירופיים של אופ"א במשך תקופה של חמש שנים, ושפגעו בתדמיתם של מועדוני הכדורגל האנגליים. ברגקאמפ שיחק בעיקר מאחורי החלוץ המרכזי של הקבוצה, איאן רייט, ובין השניים נוצר שיתוף פעולה מהבולטים בכדורגל האנגלי בתקופה זו. על אף פתיחת עונה לא פשוטה, במהלכה ספג ביקורת על שהפגין חוסר אגרסיביות,^[1] הצליח ברגקאמפ להשתלב היטב בקבוצתו החדשה וסיים את העונה עם 11 שערים. אף שהקבוצה עצמה לא הצליחה להשתלב בצמרת הליגה, הבקיע ברגקאמפ שער במחזור האחרון שהבטיח לקבוצה את המקום החמישי, המקנה השתתפות בטורניר גביע אופ"א.

ברגקאמפ הגיע לשיאו במדי ארסנל לאחר החתמת המאמן הצרפתי ארסן ונגר ב-1996. עם הגעתו ראה ונגר בברגקאמפ חלק מרכזי בשיטת המשחק ההתקפית שתכנן להנחיל בארסנל, ואף אמר עליו כי ”הוא היה ברכה ומתנה עבורי בהגעתי”.^[6] באותה עונה סייע ברגקאמפ לארסנל לשפר את הישגיה במידה משמעותית, כשסיים עם הקבוצה במקום השלישי בפרמייר ליג והבקיע במהלכה 12 שערים.

בעונת 1997/1998 הוביל ברגקאמפ את קבוצתו לזכייה ב"דאבל", אליפות הפרמייר ליג וגביע ה-FA, שהיו תאריו הראשונים במדי הקבוצה, וזאת על אף פציעה ממנה סבל לקראת סיום העונה, בגינה נעדר מגמר הגביע. להישג הייתה משמעות רבה,^[6] שכן ארסנל בהנהגתו הצליחה לקטוע את שליטתה ארוכת-השנים של מנצ'סטר יונייטד בליגה, לאחר שזו זכתה בארבע אליפויות מאז ייסוד הפרמייר ליג ב-1992, והזכייה פתחה תקופה חיובית בעבור ארסנל במהלכה הייתה מועמדת קבועה לתואר האליפות. ברגקאמפ, שתפס את מקומו של רייט כחלוץ המוביל של ארסנל, הבקיע 22 שערים בכל המסגרות ותרם לקבוצתו 20 בישולים. בסיום העונה זכה בפרסי כדורגלן השנה בליגה האנגלית על פי בחירת הכדורגלנים ועל פי בחירת העיתונאים. באוגוסט 1997 תפס ברגקאמפ את שלושת המקומות הראשונים בבחירת "שער החודש" של Match of the Day, תוכנית הכדורגל המרכזית של ה-BBC, כשאת שניים מהם הבקיע במשחק מול לסטר סיטי (כחלק משלושער שלו באותו משחק) ואת השער הנוסף הבקיע נגד סאות'המפטון. בסוף אותה שנה הגיע למקום השלישי בבחירת כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א.

בתחילת עונת 1998/1999 סבל ברגקאמפ מפציעה בגבו, אך לאחר החלמתו שב להפגין יכולת משחק טובה, לצד חברו החדש להתקפה, ניקולא אנלקה, וסייע לקבוצתו להיאבק מול מנצ'סטר יונייטד על תואר האליפות. על אף הצטיינותו במחזורים האחרונים, לא הצליחה ארסנל לזכות בתואר. מנצ'סטר אף הדיחה את ארסנל בחצי גמר גביע ה-FA: לאחר תיקו ללא שערים במשחק הראשון, הבקיע ברגקאמפ שער שוויון במשחק הגומלין; בדקה האחרונה נשרקה בעיטת עונשין לטובת ארסנל, שהייתה יכולה להכריע את ההתמודדות לזכותה, אותה בעט ברגקאמפ, אך שוערה של יונייטד, פטר שמייכל, הדף את הבעיטה. מנצ'סטר ניצחה לבסוף 2:1 בתום הארכה.

עם הגעתו לארסנל של החלוץ תיירי הנרי בקיץ 1999, הלך והתמקד תפקידו של ברגקאמפ במסירות וביצירת מצבי הבקעה לחבריו לקבוצה, ופחות בכיבוש שערים. השניים היו שותפים לתקופה מוצלחת של ארסנל בראשית שנות האלפיים, שבמהלכה זכתה הקבוצה בתארים רבים. לאחר שהודחה בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונת 1999/2000, הצליחה ארסנל להעפיל לגמר גביע אופ"א מול גלאטסראיי. ברגקאמפ הבקיע שלושה שערים במסגרת הטורניר ובמשחק הגמר פתח בהרכב לצדו של הנרי, אך הקבוצה הפסידה בגמר בדו-קרב בעיטות עונשין. בעונה הבאה, 2000/2001, הוסט לעיתים לעמדת הקיצוני הימני, בה הפגין יכולת משחק טובה.^[7] בעקבות פציעה בגיד אכילס שספג בחודש מרץ, החמיץ משחקים רבים בסיום העונה, וקבוצתו הפסידה למנצ'סטר יונייטד במאבק על האליפות. הוא שב לשחק בגמר גביע ה-FA, בו הפסידה הקבוצה לליברפול.

על אף שפתח את עונת 2001/2002 כשחקן מחליף, הצליח ברגקאמפ לכבוש מחדש את מקומו בהרכב הפותח, החל מתקופת חג המולד. הוא היה אחד משחקני המפתח של הקבוצה, שזכתה בדאבל (אליפות וגביע ה-FA) השני בתקופתו, לאחר שהבקיע 14 שערים ובישל 19 נוספים, בכל המסגרות. במשחק מול ניוקאסל יונייטד בראשית חודש מרץ הבקיע ברגקאמפ את אחד משעריו הזכורים היטב, שנבחר ל"שער העונה" בידי ארגון ה-BBC – לאחר שקיבל את הכדור מרובר פירס עם גבו לשער, שלח את הכדור לימינו ועבר תוך כדי סיבוב שמאלה את שחקן ההגנה ששמר עליו, ולאחר מכן בעט פנימה.^[7] באותו חודש זכה ברגקאמפ בתואר "שחקן החודש" בפרמייר ליג, לאחר שהצטיין במשחקים רבים, בדרך לזכיית ארסנל באליפות.^[7] במחזורי הסיום של העונה פיתח תיאום ייחודי יחד עם השוודי פרדי יונגברי, שהבקיע שערים רבים שהכריעו משחקים.

פתיחת העונה הבאה הייתה מוצלחת עבור ברגקאמפ ועבור ארסנל, אך בהמשך הפגין ברגקאמפ יכולת מאכזבת.^[7] קבוצתו איבדה את תואר האליפות, אך זכתה בפעם השנייה ברציפות בגביע ה-FA. אף שסבל ממספר פציעות בראשית עונת 2003/2004, היה ברגקאמפ משחקני המפתח בזכייתה של ארסנל באליפות. בעונה זו ארסנל לא ספגה אף הפסד בליגה; הייתה זו הפעם השנייה בתולדות הכדורגל האנגלי שקבוצה משיגה הישג זה, מאז העונה הראשונה בתולדות הליגה, אותה סיימה פרסטון נורת' אנד ללא הפסדים. יכולת המסירה היעילה שלו תרמה לקבוצה במידה רבה, והוא בישל יותר שערים מכל שחקן אחר בקבוצה, עם 16 בישולים בכל המסגרות. בפברואר 2004 נבחר פעם נוספת ל"שחקן החודש" בליגה. ברגקאמפ הצטיין בתיקו מול היריבה העירונית טוטנהאם הוטספר, בו היה מעורב בשני שערי קבוצתו, משחק שבעקבותיו הבטיחה הקבוצה את האליפות.

בעונה הבאה, 2004/2005, לא קטעה ארסנל את רצף המשחקים בהם לא רשמה אף הפסד, שהגיע עד לרצף של 49 משחקים, ובכך שברה שיא בתולדות הכדורגל האנגלי.^[8]‏^[9] ברגקאמפ נטל חלק משמעותי במשחקים האחרונים שהובילו לשבירת השיא, ובייחוד במשחק מול מידלסברו, שבו הבקיע שער ובישל אחד נוסף, וסייע לקבוצתו לחזור מפיגור 3:1 עד לניצחון 3:5.‏^[10] בהמשך העונה החל מעמדו של ברגקאמפ בקבוצה לדעוך, בעקבות גילו המבוגר היחסית, ובמשחקים רבים הוא איבד את מקומו בהרכב לטובת שחקנים צעירים יותר, כמו רובין ואן פרסי וחוסה אנטוניו רייס. אף על פי כן, הוא תרם לקבוצה שמונה שערים ו-17 בישולים באותה עונה, ופתח בהרכב בניצחון על מנצ'סטר יונייטד בגמר גביע ה-FA.

על אף גילו המתקדם ומדיניותו של ונגר שלא להחתים שחקנים בני למעלה מ-30 שנה, ועל אף הבעת התעניינות בצירופו מצדן של קבוצות אחרות, האריך ברגקאמפ את חוזהו בארסנל מספר פעמים במהלך שנים אלו. השמועות על עזיבה אפשרית הגיעו לשיאן במהלך שנת 2005, כאשר הנהלת הקבוצה היססה האם להציע לו חוזה חדש. לבסוף, הוחתם ברגקאמפ על חוזה נוסף לעונת 2005/2006, והודיע כי תהיה זו עונתו האחרונה בקריירה. במהלך עונה זו שימש בעיקר מחליף בקבוצה, שהתבססה על דור חדש של שחקנים צעירים, וסבל מפציעה שהשביתה אותו למשך שלושה חודשים במהלכה. ברגקאמפ היה שותף להעפלתה הראשונה של ארסנל לגמר ליגת האלופות, מול ברצלונה, אך ישב על הספסל ולא שותף במשחק, בו הפסידה ארסנל. תחילה תכנן ונגר להכניסו כמחליף, אך לבסוף לא יכול היה לעשות כן, בעקבות הרחקתו של השוער ינס להמן. לקראת סיום המשחק החליט המאמן להעלות למגרש את חוסה אנטוניו רייס במקום את ברגקאמפ, מהלך עליו ספג ביקורת רבה.^[11]

ברגקאמפ זכה להוקרה מארסנל, כאשר המשחק הראשון באצטדיונה החדש, אצטדיון האמירויות, הוקדש לכבודו. המשחק נערך ב-22 ביולי 2006, ובו התמודדה ארסנל מול אייאקס, קבוצתו הראשונה של ברגקאמפ. ברגקאמפ בעט את בעיטת הפתיחה של המשחק, ביחד עם אביו וים, וארבעת ילדיו של ברגקאמפ עלו יחד עם שחקני הקבוצה בטקס הצגת השחקנים שלפני המשחק. במחצית הראשונה שיחקו שחקני הקבוצה שהיו בסגלה באותו זמן, ובמחצית השנייה עלו לשחק שחקני עבר מפורסמים משני המועדונים. בארסנל היו אלה, בין היתר, איאן רייט, פטריק ויירה, מארק אוברמרס, עמנואל פטי ודייוויד סימן, ובאייאקס היו אלה מרקו ואן באסטן, דני בלינד, יוהאן קרויף, ופרנק ורונלד דה בור.

ברגקאמפ סיים את תקופתו בארסנל כשחקן העשירי ברשימת המבקיעים המצטיינים בתולדות המועדון, עם 120 שערים בכל המפעלים, ועם למעלה מ-160 בישולים במדי הקבוצה בסך הכול.^[12] ב-2004 נבחר על ידי פלה לחבר ברשימת פיפ"א 100, שכללה את 125 הכדורגלנים החיים הטובים בעולם. ב-2007 הצטרף להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי, וב-2008 נבחר על ידי אוהדי ארסנל במקום השני ברשימת 50 השחקנים הגדולים בתולדות המועדון, אחרי תיירי הנרי.^[13] בפברואר 2013 הודיעה הנהלת ארסנל כי תציב פסל של ברקגאמפ באצטדיון האמירויות, מחווה שעד אז זכו לה רק הרברט צ'פמן (מאמן הקבוצה בשנות ה-30), טוני אדמס (השני בדירוג ההופעות) ותיירי הנרי (מלך השערים בכל הזמנים של המועדון).^[14] בפברואר 2014 נחשף הפסל, אשר הוצב בסמוך ליציע המערבי של האצטדיון.

נבחרת הולנד

ברגקאמפ במהלך חימום לקראת משחק ביורו 1996

ב-26 בספטמבר 1990 ערך ברגקאמפ את הופעת הבכורה בנבחרת הלאומית של הולנד, במשחק ידידות מול נבחרת איטליה. בטורניר יורו 1992 פתח בחוליית ההתקפה של הנבחרת לצד שחקנים כמו מרקו ואן באסטן ורוד חוליט, שבזכותם נחשבה הולנד למועמדת הבכירה לזכייה בטורניר. ברגקאמפ הרשים כשהבקיע שלושה שערים, מה שהציב אותו כמלך שערי הטורניר לצד כמה שחקנים נוספים, וסייע לנבחרתו להגיע עד לחצי הגמר. במשחק חצי הגמר העלה ברגקאמפ את הולנד ליתרון 0–1 מול דנמרק, שאוזן בהמשך על ידי הנריק לארסן. המשחק הסתיים בתיקו 2-2 משערים של פרנק רייקארד לזכות הולנד ושער נוסף של לארסן לזכות דנמרק, תוצאה שנותרה בעינה גם בתום ההארכה. הולנד הפסידה בתום דו-קרב בעיטות העונשין שנערך בסיום ההארכה, בו הבקיע ברגקאמפ את אחד השערים.

בהיעדרם של ואן באסטן הפצוע וחוליט שפרש מהנבחרת, היה ברגקאמפ שחקן ההתקפה הבולט ביותר של הולנד במונדיאל 1994. הוא הוביל את נבחרתו לרבע הגמר, והבקיע שלושה שערים במהלך הטורניר. ברבע הגמר מול נבחרת ברזיל, כשנבחרתו בפיגור 2:0, כבש ברגקאמפ שער שסייע לנבחרתו לחזור מהפיגור ולהשוות, אך לבסוף הבקיע המגן ברנקו שער מנצח לזכות הברזילאים. יורו 1996 היה בעבור ברגקאמפ טורניר מאכזב, והוא הציג, יחד עם שאר הנבחרת, יכולת חלשה. בטורניר זה הבקיע שער בודד ובישל לפטריק קלייברט שער מול נבחרת אנגליה, בזכותו עלתה הנבחרת לרבע הגמר, שם הודחה על ידי צרפת.

במונדיאל 1998 הגיע ברגקאמפ לשיא יכולתו במדי הנבחרת, כשהיה השחקן המרכזי בנבחרת, הבקיע שלושה שערים ובישל שלושה נוספים. נבחרתו העפילה עד לחצי הגמר – הישג השיא של הולנד בגביע העולם מזה עשרים שנה. בניצחון על נבחרת יוגוסלביה בשמינית הגמר הבקיע ברגקאמפ את השער הראשון, ובכך שבר שיא כמלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים. ברבע הגמר, נגד נבחרת ארגנטינה, בישל לקלייברט בנגיחה את השער הראשון. קלאודיו לופז הבקיע שער שוויון מאוחר יותר, אך בדקה האחרונה של המשחק הבקיע ברגקאמפ את שער הניצחון, שנחשב לאחד משעריו היפים והזכורים ביותר^[2]; ברגקאמפ השתלט על כדור ממסירה ארוכה מאוד (64 מ') של פרנק דה בור, העביר אותו בין רגליו של המגן רוברטו אז'אלה, שבא לעברו, ובעט בכדור בעוצמה ובהצלחה לכיוון השער. הולנד הודחה בחצי הגמר לאחר הפסד לברזיל בדו-קרב בעיטות עונשין, בו הבקיע ברגקאמפ את אחד השערים, והפסידה לקרואטיה במשחק על המקום השלישי.

בטורניר יורו 2000, שאותו אירחה הולנד במשותף עם בלגיה, נטל ברגקאמפ חלק משמעותי בהעפלת הנבחרת לחצי הגמר, בו הפסידה לאיטליה. הייתה זו הפעם הרביעית בחמישה טורנירים, שהולנד הודחה בדו-קרב בעיטות עונשין, כשברגקאמפ היה שותף לכל ההפסדים הללו. לאחר הטורניר הודיע על פרישתו מהנבחרת הלאומית בשל פחדו מטיסות שמנע ממנו לנסוע לאסיה, שם נערך מונדיאל 2002.‏^[2] הוא החליט שלא להשתתף במשחקי המוקדמות בטענה שיהיה זה לא הוגן כלפי שחקנים אחרים, ובהיעדרו כשלה הולנד בניסיונה להעפיל לטורניר.

ברגקאמפ סיים את דרכו בנבחרת כמבקיע המוביל שלה בכל הזמנים, עם 37 שערים ב-79 משחקים, שיא שנשבר מאוחר יותר על ידי פטריק קלייברט.

דמותו כשחקן והשפעתו

ברגקאמפ תפקד במשך מרבית הקריירה שלו כחלוץ שני, המשחק מאחורי החלוץ המרכזי של הקבוצה ותומך בו במשחק ההתקפה. הוא נחשב לשחקן בעל יכולת שליטה מרשימה בכדור וטכניקת משחק גבוהה, ולאורך הקריירה הבקיע שערים רבים במהלכים מתוחכמים או בבעיטות חזקות ממרחק, שעשו להן שם בעולם הכדורגל.^[2] הוא נודע גם ביכולת מפותחת להבנת מהלך המשחק ובמסירותיו המדויקות והיצירתיות, שהובילו לשערים רבים מרגלי חבריו לקבוצה. רבים מחשיבים את ברגקאמפ כאחד מטובי החלוצים-המוסרים בתולדות המשחק.^[2] על אף שבראשית הקריירה שלו באייאקס אמסטרדם היה ברגקאמפ המבקיע הבכיר של קבוצתו, במדי ארסנל תרומתו לקבוצה באה לידי ביטוי רב יותר ביכולת יצירת מצבי הבקעה לחבריו לחוליית ההתקפה, כדוגמת איאן רייט וניקולא אנלקה ובשלבים מאוחרים יותר תיירי הנרי.^[2]

פרנק רייקארד, ששיחק לצד ברגקאמפ באייאקס ובנבחרת הולנד, תיאר אותו במילים:

ברגקאמפ הוא איש מיוחד. אני מכיר אותו מאז ששיחקנו יחד, אז הוא היה מאוד צעיר. הוא אחד מאותם שחקנים שגורמים לאנשים להגיע לאצטדיון כדי לראות אותם משחקים. בדרך שלו הוא היה עושה אומנות.

— ^[11]

לברגקאמפ הייתה השפעה רבה על ארסנל בתקופה בה שיחק במועדון. עד להגעתו נחשבה ארסנל לקבוצה בעלת סגנון משחק הגנתי ומשעמם, אך צירופו הפך את הקבוצה לבעלת סגנון משחק התקפי יותר, ובראשית שנות האלפיים נחשבה ארסנל לאחת הקבוצות המלהיבות בכדורגל האירופי.^[3] לברגקאמפ היה חלק מרכזי בסגנונה הייחודי של ארסנל באותה תקופה, שכלל חלופת מסירות מהירה ושינויי מקומות תכופים לאורך המגרש. לאחר תקופה קשה שעברה על המועדון במחצית הראשונה של שנות ה-90, נטל ברגקאמפ חלק משמעותי בהחזרת ארסנל למעמדה כאחת הקבוצות הבכירות בכדורגל האנגלי. בשל הישגיו של המועדון מעת הגעתו של ברגקאמפ, גדל בצורה משמעותית מספר האוהדים של ארסנל, ובעקבות כך עזבה הקבוצה את אצטדיון הייבורי הישן ונבנה אצטדיון האמירויות הגדול יותר. בנוסף, פתחה הצטרפותו לקבוצה את הדלת להצטרפותם של שחקנים זרים בולטים רבים, שהצטרפו למועדון במשך העשור שלאחר מכן, והיוו יחד איתו את השלד העיקרי של ארסנל.^[15]

על אף הצלחתו הרבה של ברגקאמפ, הוא נודע בשל פחדו מטיסות שמנע ממנו להגיע למשחקים רבים. הפעם האחרונה שבה ברגקאמפ טס הייתה כאשר שיחק באינטר; לדבריו, החלטתו להפסיק לטוס לא נבעה מאירוע מיוחד כלשהו, אלא בשל כך שהטיסות העיבו על מידת הריכוז שלו במשחק.^[1] פעמים רבות נסע למשחקי החוץ של קבוצותיו ברכבו הפרטי או ברכבות, וכמעט שלא הגיע למשחקים שנערכו מחוץ לאירופה. הוא נעדר ממספר משחקים חשובים בטורנירים היבשתיים, גביע אופ"א וליגת האלופות, שהתקיימו במקומות מרוחקים. בשל פחד זה פרש ברגקאמפ מנבחרת הולנד לפני טורניר מונדיאל 2002 שנערך ביפן ובקוריאה הדרומית, רחוק מאוד ממקום מגוריו באנגליה.^[2]

חייו לאחר הפרישה וחייו האישיים

לאחר פרישתו ממשחק פעיל, הודיע ברגקאמפ כי לא יעסוק באימון במהלך השנים הקרובות ויקדיש את זמנו למשפחה. כמו כן, דחה הצעה של ארסנל לשמש כסקאוט בקבוצה. עם זאת, במאי 2008 החל ללמוד בקורס מאמנים של התאחדות הכדורגל ההולנדית לשחקני עבר הולנדים. בשל הפחד שלו מטיסות, עבר את הקורס בלונדון, תחת הדרכתו של ארסן ונגר, ולא במקום מושבה של ההתאחדות בהולנד.^[16] ביולי סיים סופית את הכשרתו כמאמן, תחת מרקו ואן באסטן.

באוקטובר 2008 תפקד כעוזרו של כדורגלן העבר יוהאן נייסקנס באימון נבחרת הולנד ב', המורכבת מהשחקנים הבכירים שלא משתתפים במשחקי הנבחרת הלאומית. בינואר 2011, לאחר מינויו של פרנק דה בור למאמן הקבוצה הבוגרת של אייאקס, מונה ברגקאמפ לעוזר המאמן בקבוצת הנוער של המועדון (עד גיל 19). בקיץ אותה שנה קודם ומונה לעוזרו של דה בור בקבוצה הבכירה.

ברגקאמפ נשוי להנריקה רויזנדאל (Ruizendaal) ולזוג שלוש בנות ובן. בפגרות הקיץ של תקופתו בארסנל הוא למד באוניברסיטת באת', והשלים תואר ראשון בהנדסת מכונות.

סטטיסטיקות קריירה

מועדון	עונה	ליגה		גביע		גביע הליגה		אירופה		סך הכול
מועדון	עונה	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים
אייאקס אמסטרדם	1986/1987	14	2	5	0	-		4	0	23	2
	1987/1988	25	5	1	0	-		6	1	32	6
	1988/1989	30	13	3	3	-		1	0	34	16
	1989/1990	25	8	2	1	-		1	0	28	9
	1990/1991	33	25	3	1	-		-		42	29
	1991/1992	30	24	3	0	-		11	6	44	30
	1992/1993	28	26	4	4	-		8	3	40	33
	סך הכול	185	103	21	9	-		31	10	243	122
אינטר מילאנו	1993/1994	31	8	13	9	-		11	8	55	25
	1994/1995	21	3	3	1	-		2	1	26	5
	סך הכול	52	11	16	10	-		13	9	81	30
ארסנל	1995/1996	33	11	1	0	7	5	-		41	16
	1996/1997	29	12	2	1	2	1	1	0	34	14
	1997/1998	27	16	7	3	4	2	1	1	39	22
	1998/1999	29	12	6	3	1	0	3	1	39	16
	1999/2000	28	6	0	0	0	0	11	4	39	10
	2000/2001	25	3	5	1	0	0	5	1	35	5
	2001/2002	33	9	6	3	1	0	6	2	46	14
	2002/2003	29	4	4	2	0	0	7	1	40	7
	2003/2004	28	4	3	1	0	0	6	0	37	5
	2004/2005	30	8	4	0	0	0	4	0	37	8
	2005/2006	24	2	1	0	1	0	4	1	30	3
	סך הכול	315	87	39	14	15	8	48	11	417	120
סך הכול בקריירה		552	201	76	33	15	8	92	30	741	272

תארים

אייאקס אמסטרדם

אינטר מילאנו

גביע אופ"א: 1993/1994

ארסנל

פרמייר ליג: 1997/1998, 2001/2002, 2003/2004
גביע ה-FA:‏ 1997/1998, 2001/2002, 2002/2003, 2004/2005
מגן הקהילה: 1998, 2002, 2004
סגנות ליגת האלופות: 2005/2006
סגנות גביע אופ"א: 1999/2000

תארים אישיים

כדורגלן השנה בליגה האנגלית על פי בחירת הכדורגלנים: 1997/1998
כדורגלן השנה בליגה האנגלית על פי בחירת העיתונאים: 1997/1998
כדורגלן השנה בהולנד: 1990/1991, 1991/1992
שחקן החודש בפרמייר ליג: אוגוסט 1997, ספטמבר 1997, מרץ 2002, פברואר 2004
מלך השערים של הליגה ההולנדית: 1990/1991, 1991/1992, 1992/1993
מלך השערים של גביע אופ"א: 1993/1994
מלך השערים של אליפות אירופה: 1992 (בצוותא עם שלושה נוספים).
נבחרת הטורניר באליפות אירופה: 1992
נבחרת הטורניר בגביע העולם: 1998
היכל התהילה של הכדורגל האנגלי: 2007
פיפ"א 100:‏ 2004

קישורים חיצוניים

דניס ברגקאמפ, באתר Transfermarkt
דניס ברגקאמפ, באתר Fussballdaten.de (בגרמנית)
דניס ברגקאמפ, באתר BDFutbol
דניס ברגקאמפ, באתר WorldFootball.net
דניס ברגקאמפ, באתר National Football Teams
דניס ברגקאמפ, באתר FootballDatabase.eu
פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
אתר האוהדים של ברגקאמפ (באנגלית)
דף השחקן באתר הרשמי של ארסנל
שאול אדר, מהפכן ושמו דניס ברגקאמפ, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2013

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ bergkamp10.net, Biography – History from Ajax to Arsenal
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ שגיב ברעם‏, הענק הלוחש, באתר וואלה, 21 ביולי 2006
^ ¹ ² איזי עין דור, דניס ברגקאמפ נפרד בסטייל, באתר ynet, 22 ביולי 2006
^ bergkamp10.net, Stats – Career Summary
^ BBC, Dennis Bergkamp's career in football – part 2, 22.07.2006
^ ¹ ² ³ arsenal.com, Gunners' Greatest Players 2. Dennis Bergkamp
^ ¹ ² ³ ⁴ bergkamp10.net, The Arsenal history
^ arsenal.com, 'The Invincibles' go 49 games unbeaten
^ השיא הקודם היה שייך לליברפול ועמד על 42 משחקים.
^ BBC, Dennis Bergkamp's career in football, 22.08.2004
^ ¹ ² אמן בדרכו שלו, באתר ערוץ הספורט, 18 במאי 2006
^ BBC, Dennis Bergkamp's career in football - part 10, 22.07.2006
^ 50 השחקנים הטובים ביותר בתולדות ארסנל באתר הרשמי של המועדון
^ arsenal.com, Arsenal to unveil Dennis Bergkamp statue, 27.02.2013
^ BBC, Dennis Bergkamp career in football – part 5, 22.07.2006
^ Times, Dennis Bergkamp ends two-year exile from game, 10.04.2008

ערך מומלץ

נבחרת הולנד – יורו 1992
1 ואן ברויקלן • 2 ואן ארלה • 3 ואן טיחלן • 4 קומאן • 5 בלינד • 6 ואוטרס • 7 ברגקאמפ • 8 רייקארד • 9 ואן באסטן • 10 חוליט • 11 ואן טשחיפ • 12 קיפט • 13 מנזו • 14 ויטסחה • 15 וינטר • 16 בוס • 17 דה בור • 18 יונק • 19 ויסקאל • 20 רוי • מאמן: מיכלס		הולנד

נבחרת הולנד – מונדיאל 1994
1 דה חוי • 2 פ.דה בור • 3 רייקארד • 4 קומאן • 5 ויטסחה • 6 ואוטרס • 7 אוברמארס • 8 יונק • 9 ר.דה בור • 10 ברגקאמפ • 11 רוי • 12 בוסמן • 13 ואן דר סאר • 14 ואן גובל • 15 בלינד • 16 ניומן • 17 טאומנט • 18 ולקס • 19 ואן פוסן • 20 וינטר • 21 דה וולף • 22 סנדלרס • מאמן: אדבוקאט		הולנד

נבחרת הולנד – יורו 1996
1 ואן דר סאר • 2 רייזיחר • 3 בלינד • 4 סידורף • 5 סטאם • 6 ר. דה בור • 7 טאומנט • 8 דווידס • 9 קלייברט • 10 ברגקאמפ • 11 הואקסטרה • 12 וינטר • 13 ניומן • 14 ויטסחה • 15 בוחארדה • 16 דה חוי • 17 קרויף • 18 דה קוק • 19 מולדר • 20 קוקו • 21 הספ • 22 ולדמן • מאמן: הידינק		הולנד

נבחרת הולנד – מונדיאל 1998
1 ואן דר סאר • 2 רייזיחר • 3 סטאם • 4 פ.דה בור • 5 ניומן • 6 יונק • 7 ר.דה בור • 8 ברגקאמפ • 9 קלייברט • 10 סידורף • 11 קוקו • 12 זנדן • 13 אוייר • 14 אוברמארס • 15 בוחארדה • 16 דווידס • 17 ואן הוידונק • 18 דה חוי • 19 ואן ברונקהורסט • 20 וינטר • 21 האסלביינק • 22 הספ • מאמן: הידינק		הולנד

נבחרת הולנד – יורו 2000
1 ואן דר סאר • 2 רייזיחר • 3 סטאם • 4 פ. דה בור • 5 זנדן • 6 סידורף • 7 קוקו • 8 דווידס • 9 קלייברט • 10 ברגקאמפ • 11 אוברמארס • 12 ואן ברונקהורסט • 13 קונטרמן • 14 ואן ווסן • 15 בוסוולט • 16 ר. דה בור • 17 ואן הוידונק • 18 דה חוי • 19 ניומן • 20 וינטר • 21 מקאיי • 22 וסטרוולד • מאמן: רייקארד		הולנד

[hfata-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ bergkamp10.net, Biography – History from Ajax to Arsenal

[walla-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ שגיב ברעם‏, הענק הלוחש, באתר וואלה, 21 ביולי 2006

[ynet-3] ¹ ² איזי עין דור, דניס ברגקאמפ נפרד בסטייל, באתר ynet, 22 ביולי 2006

[bstats-4] bergkamp10.net, Stats – Career Summary

[5] BBC, Dennis Bergkamp's career in football – part 2, 22.07.2006

[official-6] ¹ ² ³ arsenal.com, Gunners' Greatest Players 2. Dennis Bergkamp

[tah-7] ¹ ² ³ ⁴ bergkamp10.net, The Arsenal history

[8] arsenal.com, 'The Invincibles' go 49 games unbeaten

[9] השיא הקודם היה שייך לליברפול ועמד על 42 משחקים.

[10] BBC, Dennis Bergkamp's career in football, 22.08.2004

[sport5-11] ¹ ² אמן בדרכו שלו, באתר ערוץ הספורט, 18 במאי 2006

[12] BBC, Dennis Bergkamp's career in football - part 10, 22.07.2006

[13] 50 השחקנים הטובים ביותר בתולדות ארסנל באתר הרשמי של המועדון

[14] arsenal.com, Arsenal to unveil Dennis Bergkamp statue, 27.02.2013

[15] BBC, Dennis Bergkamp career in football – part 5, 22.07.2006

[16] Times, Dennis Bergkamp ends two-year exile from game, 10.04.2008

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

מלך השערים של גביע אופ"א והליגה האירופית
גביע אופ"א	1972: ברונדל • 1973: היינקס ויורינג • 1974: שונמאקר • 1975: היינקס • 1976: חילס • 1977: באוולס • 1978: דייקרס ופונטה • 1979: סימונסן • 1980: הנס וניקל • 1981: וארק • 1982: נילסון • 1983: פיליפוביץ' • 1984: נילאשי • 1985: באהטיץ' ובאניסטר • 1986: אלופס 1987: קסקאוול, האוטמן, קיפט ורנטאנן • 1988: ברייל וסרוואקוס • 1989: גוטשואו • 1990: גץ ורידלה • 1991: פלר • 1992: סאונדרס • 1993: באטיקל • 1994: ברגקאמפ ושמיט • 1995: קירסטן • 1996: קלינסמן • 1997: גאנץ • 1998: גיבארש • 1999: קייזה, קובצ'ביץ' וקולאוויק 2000: קובצ'ביץ' • 2001: ברבאטוב ובולו • 2002: ואן הוידונק • 2003: דרליי ולארסון • 2004: אנדרסון • 2005: שירר • 2006: דלגאדו • 2007: פנדיאני 2008: פוגרבניאק וטוני • 2009: ואגנר לאב
הליגה האירופית	2010: קרדוסו ופיסארו • 2011: פלקאו • 2012: פלקאו • 2013: קוז'אק • 2014: סוריאנו • 2015: אלן ולוקאקו • 2016: אדוריס • 2017: דז'קו וג'וליאנו • 2018: אדוריס ואימובילה • 2019: ז'ירו • 2020: פרננדש • 2021: מיוראל, מורנו, פיזי ויאזיג'י • 2022: טברנייר • 2023: רשפורד ובוניפייס • 2024: אובאמיינג